אין דבר אנכרוניסטי מדיון בערך האמת.
אי לכך אפתח בו, בעיקר, כי בעיני, אף לא אחד מאתנו יודע מה הוא בדיוק, אולם עצם הנכונות לדון בו, מעיד על סוג של התנהלות מחשבתית, שנמצאת שתי אצבעות לפחות מעל זו של המצייץ בטוויטר.
בפוסט הקודם רפרפתי ביצירה של טולסטוי ומקורו של זה הנוכחי באזכורו באחד העיתונים בעקבות מאה שנה למותו.
הוא ללא ספק, יחד עם מרקס ודרווין, היה משמש מודל ל"פני האלוהים", אילו מיכאלאנג'לו היה בן לעידן שלנו.
טולסטוי מת כארבע שנים לפני פרוץ האיוולת הראשונה, לאמור, המלחמה הראשונה שבה האנושות עשתה שימוש, קלוקל למדי במה שהטכנולוגיה, קרי המהפכה התעשייתית העמידה לרשותה, רק כדי שבסוף המלחמה, מניין המתים, שהיה מקסימום מאות אלפים לפני זה*, ינקב במיליונים.
כמובן שבאופן גורף, זה מצא חן בעיני אבותינו, אחרת קשה להסביר איך אחרי שני עשורים בלבד, הם פצחו באחת חדשה, שהישגיה בהרס חיים ותשתיות מגמדות את הקודמת.
למרות זאת אני מעריך שטולסטוי, שהרבה לעסוק בהיבטים של האמת ביצירתו, התפעל מן המלחמה, אחרת איך נסביר את הסגה הגדולה שלו, שסבה סביב זו של מולדתו בפולש הצרפתי, אולם בעת ההיא, באופן מעוות לגמרי, אנשים עוד חשבו שמלחמה היא בית זיקוק לאיכויות האדם ולחלקים הנעלים שיש בו, למרות שמכל גיבוריו, דווקא הטיפוס האנטי מלחמתי ועלוב המראה יזכה בג'ק-פוט.
אולם מעת שהטכנולוגיה הכניסה את שדה הקרב לתוך הסלונים של רובנו, מעטים דבקים באמונה שיש משהו מזקק ונעלה בלדמם למוות.
כך התפקחו ארצות המערב מן האילוזיה של מלחמה נעלה ומוצדקת, ועברו למלחמות בקנה מידה קטן ופרגמטיות, אשר בינן לבין ערכים אין שום קשר ומדד הגופות ירד פלאים כאילו בהתאמה מושלמת עם המגמה הפרגמטית שבה שחתי קודם.
התובנה בעיקרה מעת שהבינו, שהם או בניהם, או הנכדים שלהם יכולים גם כן לככב בסצנות המוות על המרקע, ולא רק בנו של השכן או דמות ווירטואלית אחרת. (וכלוחם שהשתתף בקרב שבו נפלו חללים, אני יכול להגיד לכם, כי ההכרה הזאת לכשמחלחלת לתודעה שלך, הופכת אותך לניצב מלח חסר תנועה, אבל מלא תאוות חיים לגמרי).
למרות שטולסטוי כבר לא מתהלך בינינו והעת שלו נחשבת ל"מסורבלת ובלתי מפותחת" בעיניו של כל ילד שנולד עם אצבעות דבוקות למקלדת, ההתדיינות בערכים או באמת, עדיין נחשב בעיני לדיון לגיטימי.
בכיתוב הזה אני רוצה לבדוק, איך ולמה זה פסה ובלתי לגיטימי והאם ההתנהלות הזאת אוניברסאלית, או שמא מדובר בתופעה שמייחדת אותנו הישראלים, (מונח כוללני מידי, כי הקונספט היהודי תופס בו מקום הרבה יותר חשוב מאשר לפני דור נניח, וחלקים גדולים יותר ויותר בישות האזרחית שהיא מכילה, התרחקו במידה כזאת האחד מן השני, שספק אם הגדרה של "עם ישראלי אחד" עדיין תופסת).
לכאורה האמת היא מסכת של עובדות שאין עליהן מחלוקת.
הטיב להגדיר את התפיסה הזאת פרופ' שלום רוזנברג, בהמשילו את מסכת העובדות לפאזל, אשר אם הורכב כראוי, יהיה זהה לזה שבתמונה על הקופסא שרכשנו.
משל כמעט משכנע.
אולם בכל זאת יש בעיה, כי מספר החלקים בפאזל, מסובך ככל שיהיה, הוא מספר אבסולוטי וכל חלקיו גלויים לנו ואילו מספרם של האלמנטים שמרכיבים את המציאות שלנו ברגע נתון, אין סופי וחלקם, אולי הגדול, כלל לא ידוע לנו.
יוצא איפה שבכל שחזור של מציאות בעבר, (המימד שבו המונח שחזור = אמת, רלוונטי), אנחנו לוקים בחסר משמעותי של אינפורמציה, קביעה שאומרת פחות או יותר, שיכולת השחזור האבסולוטית פשוט אינה בידנו.
פילוסופים בעת העתיקה, אפלטון נניח, חשבו שהמציאות שאנחנו חוזים בה, אינה אלה בבועה ווירטואלית של מציאות נסתרת מאתנו, (משל המערה), לאמור, המציאות האמיתית, או האמת, לא ממש בהישג ידנו.
בהמשך, כדי לעקוף את המלכוד בהגדרת האמת, ניסו כמה פילוסופים נכבדים למדי לטעון שאין מדובר בישות חיצונית, (transcendent) כלשהיא, (במובן האנושי ? חברתי וגם אינדיבידואלי), אלא במשהו שאנחנו, בני האדם או הקולקטיב האנושי יוצר במו ידנו. (מרקס והגל).
מכאן צריך רק מדרגה קטנה כדי לתבוע שהאמת היא בעצם כל דבר שעליו בציבור מסוים, (או לרוב בציבור הזה), יש עליו קונצנזוס.
ובאמירה הזאת, הכשרתי את השרץ מחד, (נניח את הבסיס למשטרים פשיסטיים), או מן הצד השני, באופן ממותן יותר, לכל דמוקרטיה, שבה האמת נקבעת בקלפי, באמצעות נוסחאות חשבוניות בלתי מסובכות, שמטרתן כביכול לשקף את רוח העם או WHATEVER.
כך גלשתי לרמה המקרו חברתית, כלומר לדיון בהתנהלות של קולקטיבים ביחס לאמת, ובעיני לפחות, השתלשלות הטיעונים מעוררת כמה שאלות מאוד רלוונטיות לחיים של כולנו במציאות של היום וגם המחר, אם יש לנו.
שאלת המפתח בהתנהלות הזאת של מתן לגיטימציה, (קביעת האמת), היא שאלה לגמרי טריוויאלית והיא מתפצלת לשניים:
מי קובע את האמת שנמצאת בבסיס של אותו קונצנזוס, או מי מציע לקולקטיב את האמיתות לאישור, כדי שיהפכו לאמת שייחלנו?
כלומר אם הציבור שיוצר את הקונצנזוס הוא LIBERAL MINDED, ונוהג, לכאורה ליצור את האג'נדה בעצמו, או לפחות לחשוב כך, זו דמוקרטיה.
אולם אם רוב הציבור אינו שותף לבחירת האג'נדה, ותהליך האישור אינו וולונטרי אלה אבסולוטי, אם מתוך בחירה ואם מתוך פחד שמטביע בו הריבון או מתוך בורות שהפרט נולד וגדל בה, הרי שגלשנו לנישה שלטונית שונה לחלוטין, שגם המתון בחוקרים, יקרא לה סוג של דיקטטורה.
וכאן, כמו בכל הכיתובים, אני מגיע לאקטואליה.
היכן אנחנו בהתנהלות הזאת שאליו הגעתי?
באופן הכי מובהק שיש, כל הציבור החרדי אינו מתאים להגדרת אדם שמחשבתו עצמאית או LIBERAL MINDED, כלומר האג'נדה אינה נבחרת על ידו והקונצנזוס אינו מבחירה אלא נובע מלחץ חברתי או העדר מוחלט של אלטרנטיבה. (וזה כולל כמובן את הציבור המזרחי והאשכנזי גם כן).
אותו כלל חל על הציונות הדתית המתנחלת.
למרות שתהליך קבלת החלטות נחזה כבחירה חופשית, היא אינה כזו למן הרגע שאי מי קיבל החלטה להשתייך סקטוריאלית למגזר הזה.
האג'נדה אינה ניתנת לבחירה, היא נגזרת משליחות אלוהית שעל מרכיביה לא יכולה להיות מחלוקת. הציות לאלה שקובעים את סדר היום, נגזרת מובנת מעליה ותלויה מטרה והיא אבסולוטית והקונצנזוס אינו תהליך של קבלת החלטות, אלא "בחירת מחדל" יחידה כמו אצל הציבור שקודם הזכרתי.
שני הציבורים האלה יחדיו, בתוספת הערבים, מהווים רוב במדינתנו.
הערבים, כמחציתם, תומך חמאס, כלומר הכל רק לא ליברל מינדד. המחצית השנייה, כעשרה אחוז בכלל האוכלוסיה בארץ, היא לשון המאזניים של המדינה או המחסום האחרון לפני השמטת המשטר הדמוקרטי ומעבר לדיקטטורה.
יוצא איפה שעתידה של הדמוקרטיה הישראלית תלוי בציבור שאינו ציוני.
הדילמה האמיתית אם כן, מה הציבור החילוני בארץ (בחלקו עדיין ליבראלי), מעדיף, מדינה יהודית ציונית או דיקטטורה תיאוקרטית נוסך איראן, וזו ממש לא נחזית בעיני כחלופה סקסית.
המאזן הדמוגרפי ברור, חלקו של הציבור החרדי ? דתי לאומי ? ערבי, גדל כל הזמן בעוגה הדמוגרפית.
אם מי מכם לא רוצה להתעורר יום אחד למציאות "איראנית", כדי שישמיט את הציונות ויקבל בחיבוק אדיר, כל אידיוט שאינו כזה ומוכן לחיות בארץ.
וראו איך באמצעות מניפולציות רציונאליות הולכתי אתכם לקראת מסקנה = אמת, שמתאימה לאג'נדה האישית שלי בעת זו.
כך נחזור כעת לנושא שבו פתחתי.
זו רק האמת שלי ובקטע של דמוגרפיה בהיבט פוליטי. בעיני היא הגיונית, סבירה ושבירה, כמעט כמו הרבה חלופות שכל אחד מכם יכול להציע.
אולם בדבר אחד אני משוכנע לחלוטין, וזו האמת האבסולוטית שלי, והיא אומרת כך:
אין אמת אחת שאנחנו, כל בני האדם יכולים להסכים לה, (נכון ברמת המקרו והמיקרו, במשפט ובמדע, למרות שזו האחרונה מנסה להתמודד עם הדילמה הזאת באמצעות הבדיקה האמפירית).
אין אמת נכונה או נכונה יותר או פחות, המבחן היחיד הוא הסתברות רציונאלית.
אמת לא ממש חיה בשלום עם אידיאולוגיה חילונית או דתית, כי במקום כלשהוא, היא כנראה נוטה לפרגמאטיות***, אולם החוקים של המשחק הפרגמאטי הזה נשגבים ומסובכים מדי בשבילנו. (וזכרו שאת הכללים והמטרות האלוהיות בעצם אנחנו קבענו, כלומר הקב"ה אינו שחקן במשחק הזה שהזכרתי).
ומה שנובע מזה, ברמה האקטואלית:
נביא אמת הוא גם נביא שקר, תלוי באוזן השומעת.
לאיש אין מונופול על האמת, גם לא לשליח האל, בזכות עצמו או בזכות החולשות שלנו.
אמת זה לא רק מסכת עובדתית, אלה ישות עם נשמה, והיא שמתעתעת בנו.
אפשר שכדי לעקוף את הבעייתיות של הקונספט החמקני הזה, צריך שנעזר בדיסציפלינה אחרת, לאמור בפיזיקה תיאורטית או מדויק יותר באמירה פופולארית של מבסס תורת הקוונטים, נילס בוהר, לפיו קיימת אבחנה בין שני סוגי אמיתות, "האמת הטריוויאלית" שהיפוכה שקר ו"האמת הגדולה" שההפך שלה אמת גם כן.
ואנחנו נמשיך לחפש את האמת הזאת עד אחרית הימים, כי היא נמצאת שם.
*אני מתכוון לאנושות שצמחה מתוך המהפכה הטכנולוגית, טולסטוי חי בעת זו, כמו שאנחנו בעידן האינטימיות המזויפת שהמחשבים והאינטרנט הנחיתו עלינו.
**כמאה וחמישים אלף צרפתים נספו במלחמתו של נפוליון ברוסיה.
***לא במובן של יום יום, נניח בפוליטיקה הישראלית, אלא ברמה הקוסמית.
כותב, מבקר ומייחל.
